אשמה, בושה וכוחו של הרגל

להסכים להיות פגיע זה קל אבל מפחיד. התרגלנו כל כך להאמין שמשהו בנו לא בסדר, שיש לנו בעיה. נטבעו בנו תחושת אשמה ובושה על עצמנו ועל תחושותינו. הבושה יוצרת הסתרה והדחקה של הפנימיות העדינה שלנו מפני עצמנו ומאחרים, והאשמה מכאיבה לנו ומעודדת הימנעות מחוויות שמסכנות אותנו דחייה, אכזבה, נטישה, ביקורת עצמית, ומונעת מאתנו לקבל אחריות לשינוי. מאחוריי כל בחירה להיות פגיעים ולהרשות לעצמנו להתקרב ותת אמון – נמצאת הזדמנות לסמוך על עצמנו מחדש בלי תלות באחר, ולאהוב את עצמנו ללא תנאי. אין כל רע בלעטות שריון, לסגור ולהגן כשאנו מאמינים בסכנה, השאלה אם ביכולתך לפתוח את הכל בחזרה כשחלפה הסכנה, והאם תהיה מסוגל לזהות שהיא חלפה. הבעיה מתחילה בכוחו של הרגל. הפכנו את הסגירות וההגנות שלנו להרגל ואיבדנו שליטה עליו כמו על כל הרגל והתמכרות. בשעה שכולנו מבקשים דברים דומים כמו קרבה, ביטוי חופשי, הגשמה, יצירה, שייכות ומערכות יחסים אינטימיות, כולנו נלכדים בתוך סיפור שסיפרנו לעצמנו עלינו ועל העולם. סט שלם של מערכות אמונה והרגלי התנהגות שמונעים מתוך סגירות והתגוננות מפני העולם ויוצרים בדידות וסבל. אנחנו לכודים בתוך מחשבות שגורמות לנו להתכווץ, ובהרגלי התנהגות שמשאירים אותנו סגורים ומוגנים כדי שלא ניפגע, נחוש אשמה או בושה. זה רק מחריף את הריחוק והניתוק שלנו מעצמנו. האשמה והבושה רק מנציחות את עצמן ומדכאות את רוחנו שמבקשת להיפתח. כשאנו חשים פער גדול מדי בין מי שאני מרגיש שאני בפנים, לבין מי שאני מצליח לחיות בחוץ, זה מעורר תסכול, ייאוש, חרדות ודכדוך – שכחנו כיצד להיות מי שאנחנו בפשטות ובחופשיות. בתהליך עדין ומכוון אפשר ללמד את עצמנו מחדש לתת אמון, לפתוח את הלב, לחזק את הביטחון העצמי ולתת צ'אנס לחיים. ככל שנסכים להשתנות ונפסיק להימנע – צעד צעד נתחזק ונגלה שאפשר שוב להסיר את ההגנות ולהרגיש שוב אהובים ובטוחים.